ברכת ראשי הישיבה לשנה טובה
לכבוד ידידנו ויקירנו
אוהבי התורה ולומדיה
אני לדודי ודודי לי – הוא הפסוק שרמזו בו חכמים את חודש אלול, פסוק המלא אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים.
הימים הנוראים – הוא הכינוי שהתקבל בקהילות ישראל לימים הללו, כינוי שכולו יראה.
יראה יש כאן או אהבה יש כאן ? ימי תשובה יש כאן. ראשיתם יראה וסופם אהבה. תחילתם חרדה מיום הדין ומן הספרים הנפתחים, ותכליתם אהבה משמחת הטהרה והקירבה שבה.
בפרוס השנה החדשה שמחה הוא לנו לברך אתכם בשנה טובה ומבורכת בשורות טובות ישועות ונחמות מבית המדרש של הישיבה. קול התורה נשמע ברמה בישיבתנו, החינוך לתורה בעיון ובבקיאות בעמל ובהתמדה, החינוך למידות טובות ולאהבת ישראל כדרכה של ישיבתנו בוקע מאור בית המדרש
ידידותכם העמוקה לישיבה, תמיכתכם ותשומת לבכם מטביעה חותם על לבנו, מעודדות אותנו מאוד ומאפשרות לנו להמשיך במפעל הגדול הזה להעמיד תלמידי חכמים ולקדש שם שמים
יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם וימלא ה' כל משאלות לבכם לטובה. הקב"ה ישלם פועלכם לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות מתוך בריאות איתנה ונחת מרובה.
עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.
שלכם באהבה רבה
הרב יצחק שילת
ראש הישיבה
הרב חיים הכהן סבתו
ראש הישיבה
אדם נבחן בשעה קשה, ואומה נבחנת בשעה קשה. מול ניסיונות קשים העומדים להמיט את רגלינו, אנו נדרשים לעמוד איתנים כסלע באמונתנו. אמונה עמוקה באלוקי אמת, שהוא לבדו המנהיג את עולמו גם אם אין אנו מבינים תמיד את מהלכיו. אנו נדרשים לעמוד איתנים ללחום בגבורה מול אויב, לא לערוץ ולא לירא. אנו נדרשים לעמוד איתנים בערכינו המוסריים גם מול אכזרי רשע, וגם אם התקשינו כעץ במלחמה, לשוב ולהיות עדיני נפש, וכהבטחת התורה לשבי מלחמה: "וְנָתַן לְךׇ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ". אנו נדרשים לעמוד איתנים באהבת ישראל, אהבת חינם, וברצון העז לראותו עם אחד גם מול ניסיונות קשים של מי שמשליכים מכל עבר לקלחת רותחת גזרי פילוג, השמצה פרועה ושנאת איש רעהו; ובשדה פועה כבשה יחידה מול שבעים מלתעות זאבי טרף, ומי יקשיב לפעייתה.
אנו נדרשים לעמוד איתנים באמונתנו כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'", ולהשתחרר לתמיד מיהירות: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אנו נדרשים לעמוד איתנים בתפילה ותחנון, וללמוד ש"אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךׇ וְקַוֵּה אֶל ה'", ולייחל לו עד עולם. אנו נדרשים לעמוד איתנים באמונתנו שקיבלנו מגדולי עולם שתקופתנו אתחלתא דגאולה היא, וכל הקשיים לא יסירו את האומה מקוממיותה בארצה ששבה אליה בחסד ההשגחה אחר גלות ארוכה.
נהיה ראויים להיות בניו של אברהם, איתן האזרחי,
ונזכה שישבית מדייננו, ויוציא לאור בצדק דיננו,
כי קדוש היום לאדוננו, ונזכה לשנה טובה.
אהבת איתן
ראש הישיבה הרב חיים סבתו
"עוֹד יִזְכֹּר לָנוּ אַהֲבַת אֵיתָן, אֲדוֹנֵינוּ. וּבַבֵּן הַנֶּעֱקַד יַשְׁבִּית מְדַיְּנֵנוּ. וּבִזְכוּת הַתָּם יוֹצִיא אָיוֹם לְצֶדֶק דִּינֵנוּ. כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדוֹנֵינוּ".
בפיוט לראש השנה אנו מזכירים את אברהם אבינו בכינוי מיוחד: "איתן".
הביטוי הזה בנוי על מדרש חכמינו המזהה את "איתן האזרחי" המופיע במזמור פ"ט בתהלים כאברהם. ומדוע? מפני שאברהם ניצב איתן כסלע באמונתו ובערכיו המוסריים גם כנגד כל החברה שסביבו וגם כנגד עשרה ניסיונות קשים ומרים שנתנסה בהם ועמד בכולם. אברהם לא היסס לשבר את הצלמים וללמד עולם שלם את אמונת הייחוד גם כשכל סביבתו עבדו עץ ואבן, והשליכוהו לכבשן האש. אברהם לא היסס לעמוד בניסיון הנורא ביותר שעמד בו אדם מעולם באהבתו ויראתו, וללמוד כי לא חפץ בורא עולם בקרבנות אדם כמחשבת עובדי אלילים. אברהם לא היסס להיות נאמן לערכיו המוסריים ולדרוש שוב ושוב צדקה ומשפט מאלוקי כל הארץ גם כלפי סדום ועמורה הרשעים.
הרבה תיקוני תשובה והרהורי חשבון נפש אנו נדרשים בשנה זו כיחידים וכציבור. ימים נוראים של תשפ"ה לא יהיו כימים נוראים של תשפ"ד. אבל כשאני מבקש בימים קשים אלה לעמֵנו ולמולדתנו מלה אחת לרכז בה את רגשותיי הסוערים, עולה לפני תיבה זו: "איתן".
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ // עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵ–ל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ // תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
תָּחֵל ..................... שָׁנָה ....................... וּבִרְכוֹתֶיהָ
באהבה רבה
חיים סבתו
בתפילה לניצחון מלא על אויבינו, לחזרת כל שבויינו
ולרפואה שלימה לכל פצועינו,
יצחק שילת
ממלכת כהנים וגוי קדוש
ראש הישיבה הרב יצחק שילת
לבוגרינו וידידינו היקרים,
ה' עליהם יחיו.
שנת תשפ"ד תיזכר כשנה המאתגרת ביותר שעברה על מדינת ישראל מיום היווסדה ועד עתה. מלחמות כבר חווינו ולמודי ניסיון אנו לעמוד עטופי יגון וגאון מול גבורת חללינו הקדושים, אבל זעזוע חברתי כזה שעברנו השנה עוד לא ידענו. בלבותיהם של אזרחי המדינה יש הרגשה ברורה שעל מדינתנו לעבור "אתחול מחדש", הן מבחינת סדרי השלטון, והן מבחינת היחסים בין חלקיה השונים של החברה, שהגיעו עד משבר. דרושים לנו בירורים יסודיים ונוקבים, יחד עם אמונה איתנה בצור ישראל וגואלו, אשר יתקננו בעצה טובה לעלות מחדש על דרך המלך, דרך האחדות והשלום הפנימי, הדרך אשר תוליכנו אל יעודנו הא-לוהי הנצחי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המאמר דלקמן נכתב בימי הלחימה, ופורסם בספר 'ידיו אמונה – מתורת ישיבות ההסדר בעת מלחמה', ועניינו בירור מושגים יסודיים בנושאי עם וממלכה לאור התורה.
"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני... ויחן שם ישראל נגד ההר". בימים שמראש חודש סיון ועד למעמד הר סיני ניתנו לישראל הוראות של הכנה והתכוננות. הראשונה שבהן היתה הצהרה א-לוהית שהצטוה משה למסור לישראל: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". משפטי הפתיחה והסיום "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", מעידים על אמירה מכוננת, יסודית ותמציתית: "אלה הדברים – לא פחות ולא יותר" (רש"י עפ"י המכילתא). ייעודו של עם ישראל, שלשמו כורת עמו הקב"ה ברית בסיני, הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המושג 'גוי' מופיע בתורה מיד אחרי המבול, בפרק המפרט את היווצרות שבעים אומות העולם: "ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת, ויולדו להם בנים אחר המבול, בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון... מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגוייהם. ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען... אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגוייהם. ולשם יולד גם הוא... בני שם עילם ואשור... אלה בני שם למשפחותם ללשונותם בארצותם לגוייהם. אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם, ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול". 'גויים' הם אפוא עמים. בכל שלשת הענפים של האנושות מזכירה התורה אותם שלשה מרכיבים המגדירים את המושג 'גוי': משפחותם, לשונותם, ארצותם, לאמור: מוצא אתני משותף, שפה משותפת (ובשפה נוצרת תרבות), וארץ משותפת. הגדרה יסודית זו למושג 'עם' משמעותית מאד להמשך הסיפור של התורה, דהיינו להבנת ייחודו של עם ישראל. כיצד? עם ישראל שומר בקפדנות על מוצאו המשפחתי. כולנו בני איש אחד נחנו, בני ישראל אבינו. ההצטרפות אלינו דורשת הליך מדויק של כניסה לברית. הלשון של עם ישראל היא לשון הקודש, לשון שאינה יכולה להיעלם, שכן היא חרותה בספר התורה, ומשם היא נמשכת לדורות עולם על ידי מצות לימוד התורה. הלשון הזאת יוצרת את התרבות היהודית, את "ארון הספרים" היהודי. ארץ ישראל נקבעה כארצו של עם ישראל מראש ומקדם, בהבטחה א-לוהית: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול". מכל העמים המנויים ברשימה של תולדות בני נח, רק אצל עם אחד יש תיאור קצר של גבולות ארצו: מצפון לדרום, "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה" (עד בתורה הוא עד ועד בכלל... כמו "מיום הראשון עד יום השביעי" שמות יב, טו, וממערב למזרח, "בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע". הסיבה פשוטה: ארץ כנען היא הארץ המובטחת לעם ישראל. מההגדרה הבסיסית של עם על פי מאפייני המוצא המשפחתי, הלשון והארץ, עולה שעם ישראל ראוי לשם 'עם' יותר מכל עם ולשון על פני האדמה, "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". גם ממלכה נזכרת לראשונה באותו הפרק: "וכוש ילד את נמרוד, הוא החל להיות גיבור בארץ, הוא היה גיבור ציד לפני ה', על כן יאמר כנמרוד גיבור ציד לפני ה', ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער, מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה". 'ממלכה' משמעה שלטון על ארץ. שלטונו של נמרוד על ארצו הושג בכוח, כוחו של גיבור ציד. מה פירוש "גיבור ציד לפני ה'"? האם זה שבח? לא ולא. "למה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו" (עירובין נג ע"א), פירש"י: "עליו – כלפי מעלה, אלא שכינו חכמים". "גיבור ציד לפני ה'" היינו למרות עיני כבודו, כמתריס כלפי שמיא: אתה מלך בשמים ואני מלך בארץ. זהו ההפך הגמור ממה שיצוּוה בו מלך ישראל: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... למען ילמד ליראה את ה'... לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (דברים יז, יח-כ). נמרוד מלך על בבל ועל אשור, הממלכות אשר החריבו את מלכות ישראל ואת המקדש. האם התורה בתארה את נמרוד רוצה להרחיק אותנו מן השימוש בכח, מדריכה אותנו לייסד ממלכה שאין לה צבא, ממלכת כהנים עובדי עבודת הקודש? התשובה ההלכתית היא חד-משמעית: "אין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמה" (הל' מלכים ד, י), משפט פנימי, לשבור זרוע רשעים ופושעים, ומלחמה כנגד האויבים מבחוץ. כאשר יש צורך בחיל ובכח אנו מצווים להשתמש בהם בכל תוקף. עלינו רק לזכור מיהו הנותן לנו כח לעשות חיל. דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: "השמר לך פן תשכח את ה' א-לקיך... ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' א-לקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה" (דברים ח, יא-יח). שנוי בנביאים: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צ-באות" (זכריה ד, ו). רבנו הרצי"ה זצ"ל היה מדגיש: 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח' אין כתיב כאן, אלא "כי אם ברוחי", ומהי רוח ה'? "ביום ההוא יהיה ה' צ-באות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו, ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה" (ישעיהו כח, ה-ו). רוח הגבורה של משיבי מלחמה שערה – רוח ה' היא המנוססת בהם. ומשולש בכתובים: "א-לקים באזנינו שמענו אבותינו סיפרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם, אתה ידך גויים הורשת ותטעם, תרע לאומים ותשלחם, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תהילים מד, ב-ד). האמנם לא בחרבם ירשו ארץ? הלא בספר יהושע אנו קוראים פעם אחר פעם "ויחלוש יהושע את... לפי חרב". ודאי שבחרב ירשו את הארץ, אבל לא החרב היא שהושיעה אותם, אלא אור פני ה' ורצונו הוא שהושיעם והצליח את דרכם. נועדנו להיות לא רק עם, אלא גם ממלכה, עם שיש לו שלטון וממשלה וכח צבאי. עם קדוש אינו עם חלש, אלא עם המגלם באורחות חייו את הקודש, את ערכי האמת והצדק. ממלכת כהנים היא ממלכה הקוראת בשם ה' בעולם, כמו הכהנים בעם. כך כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה, על הביטוי "ממלכת כהנים" (תרגום א"י ויזנברג, עם שיפורים קלים): "הכהן של כל עדה הוא המנהיג, שהוא הנכבד בעדה ומופתה, אשר אנשי העדה ילכו בעקבותיו ויודרכו בדרך הישר. ואמר, תהיו אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, יחסכם אליהם יחס הכהן לעדתו, ילך העולם בעקבותיכם ויחקו את מעשיכם וינהגו במנהגכם. זה ענין שקיבלתי בפירוש זה מאבא מרי ז"ל, וזה יהיה בהתחייבות למשמעת, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו', והבטיח בהשלמת זה בעתיד באומרו בלשון ישעיה והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו'". בחזון אחרית הימים של ישעיהו יגיע גם תורה של תקופה אידיאלית בה "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", אולם כל עוד יש כחות רשע בעולם, יש לחרב תפקיד הכרחי בתיקון העולם. בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, בבחינת ממלכת כהנים וגוי קדוש, ועם זאת "חמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים", וכשבא עמלק להילחם עם ישראל "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק... ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" בעוד ידיו של משה אמונה עד בוא השמש. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כתב מרן הראי"ה זצ"ל: "מתגלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכחות ומתפתחים... קנאת עם מתגברת, הכרת עצמותה מתגדלת, היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות. שיש לה צבא – התחילה להכיר במלחמת עולם זו (=מלחמת העולם הראשונה, מחתרת ניל"י). ועל כולם יודעת היא שיש לה אור חיים מיוחדים, שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה" (אורות, המלחמה ז'). עם חזרת עם ישראל לארצו, לתחיית ישותו הלאומית, "ובאה הממשלה הראשונה, ממלכת לבת ירושלים" (מיכה ד, ח), יש ערך חשוב גם לצבאיות, ליכולת ההגנה על העם והארץ, אשר בסייעתא דשמיא הלכה והתעצמה מאז כתב הרב את הדברים הנ"ל ועד עצם ימינו אלה, בהם אנו מצפים לניצחון גדול על כל אויבינו מסביב. וראו זה פלא, שמו של נמרוד עולה על לשונו של מיכה הנביא, המנבא את הגאולה העתידה: "ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל, ועמד ורעה בעוז ה' בגאון שם ה' א-לקיו, וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ, והיה זה שלום. אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם, ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בגבולנו. והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו" (מיכה ה, א-ח). רק אחרי שייכרתו הצרים והאויבים, המתקוממים כנגד מלכות בית דוד הקוראת בגאון שם ה', רק אז יבוא השלום האמיתי, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
מיכאל ברנדס, שיעור י׳
אביעד פרידמן, שיעור ז׳
יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי
ריאיון עם הרב ישי אנגלמן
עם פתיחת אלול בישיבה, זכינו בחסד ה' לזכות ולראות את הרב ישי אנגלמן,
ר"מ שיעור ד' בישיבה, מתחיל לחזור לישיבה. הרב ישי נפצע קשה במהלך שירות המילואים במלחמה, וברוך ה' הולך ומשתקם בימים אלו. הרב כבר שוחרר משיקום באשפוז מלא, הגיע מספר פעמים לישיבה, ואף מעביר שיעור מדי יום שישי לקראת ראש השנה. ישבנו לשוחח עם הרב ישי על השנה האחרונה, על הפציעה והשיקום ועל תובנות ומחשבות בעקבות כל זאת.
הרב שירת במילואים לסירוגין לאורך כל השנה האחרונה, עד הפציעה. בתור תלמידים קיבלנו את הרושם שהמילואים היו משמעותיים לרב. כך למשל בתפילת יום ירושלים בכותל הרב הגיע להוביל את ההלל על מדים והמשיך משם אל הכניסה לעזה. מהי החוויה של המילואים בשביל הרב? למה הרב בחר להגיע לתפילה בכותל עם מדים? המילואים ביטאו באופן ממשי את העובדה שקורה פה משהו אחר, שנה אחרת. זה דבר שצריך להנכיח אותו גם ברמה הרוחנית. היה לי חשש לחזור לאיזו בנאליות ושגרה, לעשות הכול כרגיל. איני יודע אם ההגעה לתפילה על מדים היתה החלטה מודעת מתוכננת, אבל בסוף זה ביטא נקודה אמיתית: זה לא שיש פה איזושהי סתירה, שעכשיו מתרחשת תפילה בכותל ואיך זה מסתדר עם זה שאתה חייל ויצאת מעזה, כאילו הגעתי עכשיו ממגרש כדורגל לתפילה. זה הפוך. במידה מסוימת המדים והתפילה זה היינו הך; כל השנה הזו היא שנה ארוכה של עמידה לפני ה'. באחד הראיונות שאלו אותי על המחיר שהישיבות משלמות על כך שהולכים למילואים, אמרתי שבהרבה מובנים זה לא מחיר אלא העצמה. וזה קודם כול במובן הכי פשוט שאנחנו קשורים לאירוע, אנחנו לוקחים בו חלק, אנחנו מכירים אותו והוא חלק מההוויה שלנו, וזה מוביל ומבטא את העובדה שהחיים שלנו והתורה שאנחנו לומדים ומנסים לעצב איתה את החיים שלנו – הם יותר רחבים, יותר עמוקים, יותר גדולים, יותר קשורים למה שקורה. עצם הדבר שאנחנו חלק מהסיפור הזה, זה עצמו מעמיד את החיים שלנו במפגש עם תפילה, עם תורה, עם עולם ישיבות ההסדר שהיו שם בתפילה הזו.
בכ"ו בסיון נפצע הרב בעזה במהלך מארב. מחבלים פוצצו מטען על הכוח, ובאירוע נהרגו המ"פ אייל אבניאון והסמל נדב אלחנן נולר הי"ד, והרב ישי נפצע באורח קשה. הרב פונה באלונקה כשהוא בהכרה מלאה, כאשר כוחות הרפואה בשטח מעניקים לו טיפול מציל חיים עד ההגעה לבית החולים סורוקה בבאר-שבע כעבור כשעה וחצי. ביקשנו מהרב להבין אילו מחשבות אירוע כזה מעורר, ולאן הדברים מובילים אותו. שאלות מסוג 'למה זה קרה לי?', 'מה היה קורה אם זה לא היה?,' 'למה ה' עושה לי את זה?' ו'האם זה מקרה שזה קרה דווקא לי?' – אלה שאלות שאינן מובילות למקום פורה; מי יודע מה התשובה הנכונה. אבל אני יכול להגיד שני דברים, אחד כללי ואחד נקודתי. קודם כול החוויה האישית הרוחנית הברורה שלי היא: מחבלים של חמאס פוצצו עלינו מטען, וה' הציל אותי. בלי להיכנס לשאלה הפילוסופית, זו החוויה שלי את האירוע. אבל במובן יותר רחב, ואני חושב שזה נכון כדרך חיים, אדם לא צריך לשאול את עצמו 'למה קרה לי?' אלא 'עכשיו כשקרה לי כך וכך, לאיפה אני אקח את זה מבחינה רוחנית?'. זאת אומרת, אם התגלגלתי למקום הזה, מה יהיה הפשר הדתי של זה? מה תהיה המשמעות של זה? כשאני מסתכל עכשיו על התקופה הזאת, מבחינתי זה הפך להיות סיפור החיים שלי. בחרתי בו, לא בחרתי בו – זה לא משנה. זה הפך להיות סיפור החיים שלי, ומבחינתי הוא בעל משמעות. הוא בעל ייעוד מסוים, ויש לו אפשרויות מסוימות. בשפה דתית: הקב"ה זימן לי, וזה ממלא אותי בתחושה של משמעות, שליחות, אחריות. מה שנתן לי כוח להתמודד – קודם עם הפציעה ואחר כך עם תהליך השיקום שאני עדיין עובר – זו ההכרה שקיבלתי את ההזדמנות להמשיך את החיים. המחשבה שהיו לי חיים, והיתה אפשרות שהם ייעצרו, ילכו לאיבוד, אך קיבלתי את ההזדמנות לחזור אליהם, הן למעגל המשפחתי והן לעשייה ויצירה, עם היכולות, כשהראש מתפקד – זה נותן כוחות. אני הייתי שעה וחצי בלי טיפול מסודר. מהרגע של הפציעה היה ברור שנפצעתי קשה ובקושי נשמתי. הייתי כבר בתוך סיטואציה, עם הרבה בלגן ולא ברור, יריות, אש, כאב מטורף, וגם איזו הבנה שיכול להיות שאני עומד למות. יש איזה מסלול אפילו מאוד שלם, מאוד שלו: "אולי בעוד כמה דקות אני מת, ובסדר, זה לא שיש לי מה לעשות עם זה", ואתה מקבל את זה באיזשהו מקום. הייתי אומר שזה כבר לא משהו מפחיד: את הסבל כבר יש לי, אני רק צריך לעצום עיניים. מה יקרה אם אני אמות? לא יקרה לי כלום. זה לא יכאב לי. מהבחינה של המקום הפרטי שלי זה בסדר, אם לשם אנחנו הולכים אז לשם אנחנו הולכים. אבל בסוף מה שהחזיק אותי, שליווה אותי, מה שבעצם גרם לי להחזיק משהו מבחינת החוויה הנפשית שאני עברתי, זה לא החיים שלי אלא המעגלים שהחיים שלי אחוזים בהם. ההבנה שאני צריך לחזור הביתה, שיש לי ילדים ואישה ומשפחה, כל מיני מעגלים – גם של בני אדם וגם של חלומות, שקשורים לחיים במובן הרחב שלהם, שהחיים שלי הם חלק מהם. בסוף ההכרעה הנפשית להמשיך, מבחינת החוויה שלי, היא מהמקום הזה. בשביל המרחבים הללו שהם בעצם מעבר לחיים שלי, אבל הם אולי מה שנותנים את המשמעות לחיים ואת המחויבות שלי לחיים שלי. בחוויה שלי, על דעת כן ניצלתי. בסוף האפשרות לחזור לחיים ולהמשיך את כל הדברים האלה שהם מה שמחזיק בן אדם ברגעים של בין חיים למוות, זה מה שנותן את הכוח גם להתמודד בהמשך. כי אני באמת אומר: אני יכול לעשות את זה. אני יכול לחזור לילדים שלי ולהיות איתם, ועם החלומות שלי ועם הישיבה. בכל מעגל שהחיים שלך אחוזים בו אתה יכול לחזור.
המדים והתפילה – עמידה לפני ה'
המעגלים שהחיים שלי אחוזים בהם
קיבלתי אישור להמשיך
וברמה האישית, מה התחדש בעולמו הרוחני של הרב בעקבות השנה הזו? ראש הישיבה הרב סבתו אמר פעם על חוויותיו במלחמת יום כיפור: "ידעתי שהעולם לא יהיה עוד בעיני מה שהיה קודם". האם הרב מזדהה עם האמירה הזו? כשהרב סבתו בא לבקר אותי אחרי הפציעה, אמרתי לו שאני חוויתי את זה בצורה שונה. לא יצאתי עם איזושהי מחשבה שהחיים שלי השתנו. כנראה שהם השתנו בכל מיני מובנים, אבל זה לא מכה בכנף שמסיטה לך את המסלול אלא יותר ממקדת אותך. מבחינת התהליך הנפשי שאני עברתי, החוויה שלי היא שאני כאילו קיבלתי אישור להמשיך. במעגלים שלי, בחלומות. הייתה לי תחושה מאוד פשוטה ורגועה כזאת, שכאילו אני לא מבקש מה' שייתן לי הזדמנות נוספת לחזור בתשובה ולהשתנות, אלא הזדמנות לצעוד קדימה במובן שזה יהיה צעדים יותר משמעותיים, אולי יותר במובן של האחריות. אבל החוויה הנפשית היא חוויה של המשכיות, ולא חוויה של שינוי. ובכל זאת, הנה דבר אחד שלא הייתי אומר לפני שנה: צריך להיחרט אצלנו בשנה הזו, שיש דברים חשובים בחיים ויש דברים פחות. במובן מסוים עמדנו כחברה במשימה מאוד מאוד גדולה. הגענו לכל מיני סיטואציות והתמודדויות קשות, שחייבו אותנו להתנהג בהתנהלות חיים יותר גדולה, יותר מדויקת. היה הרבה גודל, וקל מאוד לחזור מהר מאוד לקטנוניות שבחיים. אני חושב שכל אחד יכול לכוון את עצמו, ממה להיות מוטרד, מה באמת חשוב ועל מה אפשר לוותר. ואם אני חוזר לדבר על הישיבה: בסופו של דבר לבוא לתוך המרחב הישיבתי, לתוך העשייה הישיבתית, לתוך ההתפתחות שיש לך בישיבה – מה השאלות שאנחנו שואלים? מה הרצונות? מה החלומות? מה הדברים שעומדים במרכז? יש דברים גדולים ויש דברים קטנים. להחליט שאנחנו רוצים להגיע למקום גבוה, גדול, רציני, לעשות את הדברים בגדלות ובהעמקה – את זה אני חושב שבית המדרש יכול לעשות וצריך לעשות, ושבסופו של דבר זה יצמיח אנשים יותר גדולים ואז בעוד עשרות שנים יהיו לנו אנשי רוח שקיבלו בסיס מתוך הישיבה הזו, מתוך התורה של הישיבה הזו, מתוך האור המיוחד של התורה של הישיבה הזו.
ייסורים כלל-ישראלים או: מה הקב"ה רוצה מאיתנו?
הרב אלישע אבינר
"נדוים ונמוגים הננו למראה דור שלם המתהפך בחבליו בענוּת נוראה ומצוקי שאול. והכאב כל כך גדול עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור, איננו יכול בשום אופן אפילו לספר את צרותיו, בדבור מובן ומבואר, שזה בודאי היה מקיל לו הרבה... יש לו דבור,
אבל לא לספר נגעי לבבו, למען ירוה לו, כי-אם לבזות ולחרף או להתקצף ולקלל".
משפטים אלו נכתבו על ידי הראי"ה קוק לפני כ-120 שנה. על אף שנכתבו בהקשר שונה ובנסיבות אחרות לגמרי – גלות, מזרח אירופה, פוגרומים, עוני מחפיר, אנטישמיות והשפלה, תהליכי התבוללות – הם מתארים בצורה נאמנה את מה שעם ישראל חש ומרגיש מאז שמחת תורה תשפ"ד. העם היהודי מתפתל מייסורים – ייסורי גוף וייסורי נפש. הייסורים משפיעים בצורה שונה על אנשים שונים. יש כאלו ששוקעים בכאבם ומתעטפים בשתיקה ויש הכועסים, זועקים ומקללים; יש מאמינים בני מאמינים המנחמים ומעודדים ויש המתפללים ומייחלים. יש החוששים לגורל המדינה וחרדים לעתיד עם ישראל ויש המפטפטים ללא הרף, מבלבלים ומתבלבלים. כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין תגובותיהם לייסורים שוות. המשמעות האמונית של הייסורים ותפקידם נידונו בהרחבה בחז"ל, בעיקר ביחס לפרט, ליחיד הסובל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" (ברכות ה ע"א). יפשפש במעשיו כדי למצוא את העבירה "שבשבילה ראויין יסורין הללו לבוא" (רש"י). ושמא ישאל השואל: וכי מי תקע לידו של המתייסר שהנגעים המוסריים האישיים שהוא חשף על ידי הפשפוש באישיותו ובאורח חייו הם באמת אלו שהביאו עליו את הייסורים? וכי יודע דעת עליון הוא?! התשובה היא: אין איש יודע דעת עליון, אך תורת ישראל מנחה את המתייסר שלא לשקוע בייסוריו ולא להיכנע לסבל אלא להשתמש בהם כמנוף להתקדמות ולהתעלות רוחנית. "מה מלח ממתקת את הבשר, אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (על פי ברכות שם). הייסורים מחוללים מהפך באדם. הוא משתחרר מהשעבוד ל"בשר", לחומריות המפנקת וממכרת. מבטו על החיים מתבהר, הפרופורציות משתנות והוא משנה סדרי עדיפויות. ה"בשר",נשוא הייסורים, מפסיק לשמש מטרה לחיים. הולכת ונוצרת מטרה חדשה לחיים בתחום הרוח והאידיאלים, הטוב והיושר האלוקי. כאמור, חז"ל עסקו במשמעותם של ייסורי היחיד, שנוכחים לדאבוננו בימינו, אך לעת הזאת אנו גם נדרשים להבין מהו תפקיד הייסורים הכלל-ישראלים. אמנם התורה מקדישה פסוקים רבים לייסורים הכלל-ישראלים, אך ההקשר שלהם הוא הגלות המרה כעונש על עוונות ישראל וככפרה על חטאיהם. גדולי ישראל ביארו שהגלות וייסוריה נועדו לפרק את המסגרת הלאומית הישראלית שנשחתה ונרקבה, לפרקה עד היסוד, כדי לבנותה מחדש בטהרה בעת הגאולה. הראי"ה קוק מוסיף שייסורי הגלות נועדו לשחרר את עם ישראל מהאשליה ש"ככל הגויים בית ישראל" ושהוא ימצא מנוח לרוחו בתרבות זרה, ולהשיב אותו לעצמו ולזהותו הפנימית. אך אנחנו חיים בדורות של גאולה. ה' פקד את עמו והגלות היא עבר. לעת הזאת מהו תפקידם של הייסורים הכלל-ישראלים? מהו תפקידם של הייסורים בעת קיבוץ גלויות כאשר ריבונו של עולם מחזיר את שכינתו לציון? אמנם ארץ ישראל נקנית בייסורים (ברכות שם), אבל אלו ייסורים של בנין וניצחון, ולא של הרס ותבוסה! מפורסמים דברי הרמב"ם בראש הלכות תעניות, שאם באות צרות על הציבור, נצטווינו לזעוק ולהריע, "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו יֵדעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". הרמב"ם קובע נחרצות: הצרות על הציבור נועדו לעורר אותו לתשובה. זוהי אמירה אופטימית: הצרה תעורר את עם ישראל לתשובה והעתיד יהיה טוב יותר, לא רק בגלל שהצרה תסור אלא בגלל שעם ישראל יעלה במעלות הרוח והמוסר. הצרה היא הזדמנות לשינוי פני החברה, להתחדשותה לטובה. אכן, כך קרה בתולדות מדינת ישראל, צרות הולידו תמורות חיוביות ושינויים מבורכים. אך נשאלת השאלה: לעת הזאת, איזו תשובה דורש הקב"ה מאיתנו? על מה עלינו לחזור בתשובה? וכי איש-איש ישוב בתשובה כפי הבנתו, כפי דרכו וכפי כוחו? ייסורים כלל-ישראלים קוראים לתשובה כלל-ישראלית אחת המקיפה את כולם. כך הורו לנו חז"ל בפרקי אבות (ה, ח) שצרה כלל-ישראלית באה על עבירה כלל-ישראלית הדורשת תיקון כלל-ישראלי: "שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה... חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה, חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם, גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ". מסופקני האם המשנה בפרקי אבות הנ"ל היא המפתח לתשובה הכלל-ישראלית בעת הזאת. לא שמענו על חוגים תורניים שפנו אליה למצוא בה מזור לצרות של ימינו. הנטייה של כל "מגזר" היא לקבוע מהי התשובה המתבקשת על פי השקפת עולמו מקדמת דנא. מי שהאדיר את הדרך-ארץ ואת הצדק החברתי חושב על התשובה המתבקשת במונחים של דרך-ארץ וצדק חברתי, ומי שהאדיר את לימוד התורה חושב על תשובה במונחים של לימוד תורה, ומי שהאדיר את ארץ ישראל חושב על תשובה במונחים של ארץ ישראל. ומי שתבע בעבר שינויים במבנה השלטון או בנציגי השלטון חושב על תשובה במונחים שלטוניים. אידיאולוגיות אינן משתנות בעקבות אסון, אפילו בסדר גודל ענק, מפני שאידיאולוגיות אינן נכנעות למציאות משתנה אלא מפרשות אותה. לאיזו תשובה כלל-ישראלית יכולים אנחנו לצפות בימים אלו? הקב"ה, שהביא עלינו את הייסורים האלו, לאיזו תשובה הוא מצפה מאיתנו? הייתכן שהוא ציפה שעם ישראל כולו יחזור בתשובה ויתחיל לשמור תרי"ג מצווה, קלה וכבחמורה? איזו תשובה עשויה להקיף את עם ישראל כולו, על פלגיו ופלגי-פלגיו? נדמה שהתשובה הכלל-ישראלית המתבקשת, שכל עם ישראל עשוי להיות שותף בה, ויש לה היתכנות ריאלית, היא חידוש האחווה בין חלקי האומה. אחווה איננה אך ורק ערך חברתי אלא היא גם ערך דתי שיש לו השפעה עמוקה על הזהות שלנו. באגרת מפורסמת מבקר הראי"ה קוק בחריפות את הציונות ההרצליאנית בגלל ניתוקה מהדת, אבל הוא מזהיר שאסור למאוס בה ואף לפגוע בה, בגלל שהיא מרימה את הדגל של כלל-ישראל. אחרי אלפיים שנות גלות, באה תנועה המדברת בשם כלל ישראל ופועלת למען כלל ישראל. הרב קוק לא היה נאיבי. הוא זיהה את קלקולי הציונות החילונית ואת יחסם השלילי של החלוצים מתנועות השמאל אל תורת ישראל. הוא היה ער להרס של הכפירה, ואף על פי כן תמך בציונות בגלל שהיא באה בשם כלל-ישראל. מדוע? בגלל שהופעת כלל-ישראל הממשי היא מפתח לגאולה, לשיבת עם ישראל לזהותו העצמית, לתשובה שלמה ולחידוש ימינו כקדם. עם מרוסק ומפולג איננו מסוגל למצוא את זהותו העצמית ולשוב אליה. פלגים ו"מגזרים" נוטים להתחפר בערכים קטועים וברסיסי אידיאלים שחלקם שאובים מן החוץ, ומתרחקים משורשי עם ישראל. תמונה שלמה של עם ישראל תיווצר רק על ידי חיבור ממשי של כל פלגי האומה והיא תוביל לחשיפת הזהות המקורית של עם ישראל. הקריאה לאחווה נשמעת מפי רבים בעת הזאת. היא מנומקת כצורך קיומי כדי לעמוד מול האיומים הביטחוניים. אולם האחווה איננה אך ורק צורך קיומי אלא גם ערך דתי: היא התשובה אליה אנו – בני דור שמחת תורה תשפ"ד – נקראים. קול קורא: שובו בנים. יש מי ששב לאלוקיו, ויש מי ששב אל עצמו, אל נשמתו, ויש מי ששב אל אחיו. מורי הדרך לתשובת האחווה התגלו יחד עם הופעת הייסורים, בבחינה הקדמת רפואה למכה: אלו גיבורי החיל שנחלצו לטובת תושבי הדרום בעיצומו של חג שמחת תורה. האחווה איננה מלאכה קלה. יעיד על כך העדרה הבולט בעם ישראל. האחווה לעת הזאת אינה תלויה במידות טובות ובנימוסים בלבד, אף לא בפשרות כואבות, אלא גם בתובנות רוחניות עמוקות. השקפת העולם היא המושלת באדם ומכוונת את כל מידותיו ומעשיו. באגרת מופלאה של הרב קוק הוא קובע שכשם שגאולת ארץ ישראל משממתה ובנינה המחודש מוטלים עלינו, "שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ד' לעשות חיל", כך עבודת השלום המיוחסת לאליהו הנביא להשיב את הלבבות אלו אל אלו אף היא מוטלת עלינו: "לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת", "אחדות האומה, השווית המחלוקת והתקשרות השאיפות". זוהי התשובה הגדולה על ייסורי שמחת תורה תשפ"ד שאנחנו יחד עם כל עם ישראל נקראים אליה.
איזהו גיבור
ראש הישיבה הרב חיים סבתו
"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"
איזהו גיבור?
העומד נחוש וקשה בשדה הקרב ולא מאבד
את עדינות נפשו, טוהר אצילותו וטוב לבו.
איזהו גיבור?
הרואה גלי קצף עכורים של שנאת אחים,
אבל יודע שתחתיהם מפכים מים זכים טהורים של אהבת ישראל אחינו.
איזהו גיבור?
מי שלא העלים עינו ממומי עמו,
ובכל זאת יודע שאמת אמר עליהם בוראם:
כולך יפה רעייתי ומום אין בנו.
איזהו גיבור?
מי שחש שמיים נפלו עליו,
ולא איבד את אמונתנו.
איזהו גיבור?
מי שארץ התמוטטה תחתיו,
ולא איבד את תקוותנו ואת חזון נביאינו,
לראות עם יושב לבטח, בארצו פורח, זקנים על משענותם, וילדים וילדות משחקים ברחובותינו.
יראו עינינו ישמח לִבנו.
איזהו גיבור?
מי ששחה נפשו לעפר, ומתנער מאפר, כלביא מי יקימנו.
איזהו גיבור?
הכובש את כאבו העמוק מני ים
ויוצא לישע עמנו.
איזהו גיבור?
הכובש את זעמו ועלבונו, מושל ברוחו,
וחש להילחם על נפשותינו.
איזהו גיבור?
שדמו רותח ממראה עיניו, לא נשבר,
ושומר על צלילות נפשו ויושר דעתו.
איזהו גיבור?
הנכנס בקשרי מלחמה בלא מורא ובלא פחד,
ושם נפשו בכפו אמיץ לב בעוז רוחו.
איזהו גיבור?
מי שלא שם בשר זרועו, ולא בשוקי הסוס יבטח,
ולא על פלאי הטכנולוגיה נשען.
ואף שמשתמש בכל היכולות הגאוניות
של מומחינו, לא נפתה לומר כוחי
ועוצם ידי עשו את החיל הזה לנו.
מודה אני
נכנסנו לעזה בכניסה הראשונה למסדרון נצרים, לחמנו בשכונות רימאל, זיתון, שג'אעיה וכן מחנות המרכז.
בלחימה בשג'אעיה היינו תחת גדוד הנדסה 605, ואני הייתי הטנק שנסע אחרון ואיבטח את כל הגדוד מאחור. תפקידנו היה סריקות לאחור על מנת לוודא שאין אויב שמזנב בכוח. מדובר בתפקיד מורכב וקשה שכן מדובר על אזור עם הריסות רבות. התקדמנו לילה שלם בערנות שיא, סריקה לאחור ומוכנות לכל תרחיש.
ופתאום פיצוץ אדיר. כל הטנק רעד והתמלא עשן שחור. החלו התרעות על שריפה ומטפי הכיבוי הופעלו. הרגשתי גל של הדף וחום פוגע בעורף שלי וצעקתי בקשר 'נפגענו'.
חטפנו RPG שפגע במדף המפקד שנמצא ממש מעל הראש שלי, אך בנס הוא לא חדר ואף אחד לא נפגע. לאחר שבדקתי שכל הצוות בסדר, ואת מצב הטנק, ביצענו ירי להרחקת האויב. כל הכוונות שלנו היו שבורות למעט אחת שאיתה בדקתי שהתותח לא מכוון אל עבר כוחותינו. פקדתי אש, ירינו פגז והתחלנו לנסוע לכיוון שאר הגדוד שהיה לפנינו. לאחר שהתקדמנו מעט הרגשנו עוד פיצוץ עז מצד ימין של הטנק. בשלב זה הבנתי שנכנסנו לתוך מארב, ואמרתי לנהג לנסוע לאחור לעבר כוח שריון של הגדוד שנע אחרינו. לאחר כמה שעות פינו אותנו אל מחוץ לרצועה כדי לטפל בטנק שכבר לא היה כשיר ללחימה.
הרגע שלאחר הפיצוץ וההבנה שאנחנו בסדר היה רגע שבו הרגשתי את עראיות החיים שלנו, וכמה ההבדל בין חיים למוות יכול להיות פס של מתכת המפריד בין הראש שלך לטיל.
הרגשתי כמה לא מובן מאליו שירו עלינו כמה פעמים במהלך לחימה ולא פגעו, ומה שפגע לא חדר את המיגון של הטנק. הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה ושהקדוש ברוך הוא רוצה ממני משהו ולא סתם נתן לי במתנה כל כך ברורה את החיים. וזה כך לא רק במלחמה, זה כך תמיד. בוקר שקמת בו זה עוד יום שיש לך בו שליחות ואין לך את הזכות לבזבז אותו.
הזמן עושה את שלו והרגשות שהרגשתי אז מתקהים, אך מדי פעם אני נזכר באירוע הזה והרגשות צפים בי שוב ובעוצמה גדולה. הלוואי ואוכל לחיות כל חיי בתודעה כזו.
יעקב ישראל, שיעור ה׳
מפקד טנק בחטיבה 188
סיפורי חיילים
על במותינו חללים
רס"ל ישראל סוקול הי"ד
בן מרינה ויהושע
נפל בקרב בדרום רצועת עזה
י"ב בשבט תשפ"ד 22.01.2024
מחזור מ"א
קשה עליי לכתוב על ישראל. על מה אכתוב? על האיש היציב והאחראי – זה שתמיד ניתן לסמוך עליו, ואפשר להיות בטוחים שמה שלקח על עצמו ייעשה על הצד הטוב ביותר? על דבקותו בכל מטרה שאליה שאף? על החכמה הגדולה שבה ניחן – היכולת לרדת לעומק הדברים ולנתחם, יכולת שנוצלה בצורה כל כך טובה? על הענווה, על השקט הנפשי שהקרין לסביבתו?
נראה לי שכל אלו מתגמדים לעומת מידה אחת שהייתה בו – מידת האמת והיושר. ישראל לא יכול היה לשאת זיופים. הייתה בו תביעה בלתי מתפשרת לאמת. כך בשיעור עיון עם סברות שלא היו מדויקות לחלוטין, וכך בעבודת ה' שאינה מדויקת עד הסוף.
במהלך השירות הסדיר שלו היה אירוע לא פשוט ביחידה. התקשרתי לישראל, העוגן היציב בחבורה שאפשר להבין ממנו את הדברים באופן מדויק. מתוך השיחה למדתי, שלמעשה הוא הציל חיים באותו אירוע. דיברנו באריכות רבה באותו ערב. מדיון עובדתי זה הפך לדיון מרתק, על האדם והמורכבויות שלו ועל התמודדויות בחיים ועוד. התגלגלנו לדבר על חיים ומוות, ואני זוכר כאילו זה היה היום שאמר לי: "אני הכי פוחד מלחיות ולמות חסר משמעות".
ישראל חי חיים של משמעות – חיים של ישרות לבב, אמונה עמוקה, עשייה ותרומה; והסתלקותו לבית עולמו – באופן הכי משמעותי שרק יכול להיות: חייל יהודי לוחם שמסר את נפשו על קידוש השם, על הגנת עמו וארצו. נשמתו שבה אל בוראה, אל עולם שכולו אמת. עולם שאין בו זיופים. עולם שכל כך מתאים לישראל ולזכרונו בלבנו.
הרב צבי הבר
מחזור י"ג
ר"מ בישיבה
רס"מ יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ הי"ד
בן רוחמה ויעקב
נפל בקרב בצפון רצועת עזה
כ"ו בחשון תשפ"ד 10.11.2023
מחזור כ"א
חודש אלול נפתח ואני חוזר לישיבה. בחלונות שוקעת השמש וירח דק כסיכוי נתלה בחשש. בבית המדרש הסתיימה תפילת ערבית והוא מתיישב לידי. "שלום, אני יוסי". פנים מאירות, כתפיים רחבות, חיוך מבויש. התחלנו ללמוד. חברותא. עוצרים מדי פעם, הוא מספר משהו מהעבר, אני משתף בקשיים משלי. ולומדים, מטפסים על מצוקי הגמרא, אוחזים בהרים המשוננים, עוזרים זה לזה, מפלסים דרך.
כך למדנו, ערב ערב, שנה שלמה. תמיד הוא היה מגיע, תמיד בשמחה. מדברים על המשפחה, על החברים, על החלומות. ותמיד היינו ביחד, מפצחים, מפענחים, לא מוותרים. והלב התמלא בקרבה.
אחרי שנה התגייס, כפי שתכנן, למקום שרק אנשים מסוגו מגיעים. הקשר נמשך. ביקרנו זה את זה. הוא בישיבה, אני בביתו שברובע. יום אחד הגיעה מעטפה מהצבא. על שבוע ניווטי בדד הוא סיפר. כולם חוששים מהשבוע הזה, הוא כתב לי. ככה להיות עם עצמם ימים שלמים. אני התפלאתי – אנשים מסוגו אינם מפחדים, בטח שלא מעצמם. והוא סיפר איך חבריו מנסים לנצח את הלבד – להכניס לאפוד ספר או להניח בכיס תמונה או לנגן בלב מנגינה. ובמילותיו חשתי שהוא מתבונן בהם, ובעצמו מרגיש אחרת.
כך הוא היה. כבר אז. אמיתי. ערכי. נער צעיר עם עיניים צוחקות וידיים רציניות. "שלום, אני יוסי", הוא אמר ובקולו עוצמה וקלילות.
וגם עכשיו חודש אלול נפתח. בחלוני ירח סדוק וגעגוע אל החברותא, ואל הרגעים שהיו לנו יחד, אז בבית המדרש.
הרב מיקי שיינפלד
מחזור י"ח
ר"מ בישיבת אורות יהודה
