ההיסטוריה המתוארת בספרי התנ"ך מימי הבית השני מעלה בפנינו מציאות מסוג חדש, לעומת המופיע בראשית ימי המקרא. ראינו ביחידה הקודמת כי בתורה ובנביאים אין הליך גיור מוסדר אלא בעיקר הצטרפות משפחתית או הדרגתית לעם ישראל בדרגות היטמעות שונות. בתקופת בית שני אנו עדים לתופעה מתרחבת של הסתפחות לעם ישראל, בשלושת המישורים שתיארנו – המדיני, הדתי והמשפחתי.[1]

את ההסתפחות המשפחתית שבנישואי התערובת, והדתית, שבאה לידי ביטוי ברצונם של עמי הארץ לקחת חלק במקדש המתחדש, נפגוש בפירוט בפרקים הבאים דרך ספרי עזרא ונחמיה. את ההסתפחות המדינית אנו פוגשים באופן המפורש ביותר במגילת אסתר (ח, יז) שם מתואר כי 'וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם', ובהמשך מקבלים היהודים 'עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם'.

כבר בספר יחזקאל אנו מוצאים התייחסות מרחיבה מאד ביחס לגר ולמצטרף לעם ישראל. מחד, הנביא מזהיר מן הגר שאיננו מתנזר מגילוליו (יד, ז-ח), אך מאידך, מפשט הפסוקים עולה כי יחזקאל מורה לתת לגרים נחלה בתוך שבטי ישראל:

​

​(כא) וחלקתם את הארץ הזאת לכם לשבטי ישראל: (כב) והיה תפלו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם אשר הולדו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל: (כג) והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו נאם א-דני ה':

(יחזקאל מז, כא-כג)

​

הקשר בין מושג ה'נלוות' לגרות בא לידי ביטוי במקור אחר בישעיהו שם המונחים משמשים בעירבוביא:

​

כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב.

(ישעיהו יד, א)

​

מבט רוחבי בספרי תקופת בית שני בנביאים ובכתובים מגלה עיסוק אינטנסיבי בתופעת ההצטרפות לעם ישראל ברמה הפרקטית, הדתית והאסכטולוגית, וניתן לזהות בו שני קווים הפוכים בתכלית ביחס אליה. בפרק זה נדון בגישה האחת, הגישה האוניברסלית, ובפרק הבא נדון בגישה ההפוכה – גישת 'זרע הקודש'.

​

ישעיהו וזכריה – הגישה האוניברסלית

​

את הקול האוניברסלי בחזונם של הנביאים ניתן לראות כתגובה לתופעת ההתקרבות של נוכרים לישראל, ובתחילת ימי בית שני על רקע חזרת ישראל לארצם תחת חסותה של פרס. קול זה מהווה מעין ניסוח היעוד המשותף של ישראל עם העמים העתידים להיכנס תחת מטריית האמונה בה' א-לוהי ישראל. כך אנו מוצאים בנבואות אחרית הימים של ספר ישעיהו, בעיקר בסופו[1], אימוץ עקבי של גישה המקבלת ומזמינה את העמים לעבוד את ה' יחדיו. תחילת נבואתו של ישעיהו נעוצה בחזונו הגדול זה של אחרית הימים:

​

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:

(ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:

(ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:

(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

(ישעיהו ב, א-ד)

​

ישעיהו נוטה לתאר ולהוכיח את גדולתו, עליונותו ויחידותו של הקב"ה בשפה קוסמית-אוניברסלית של א-ל בורא עולם, ולא רק של ה' כמושיעם של ישראל[2]. הפנייה של הנביא אל הגויים להצטרף לאמונה בא-ל אחד, מחייבת להדגיש ביחס לישראל את היותם מרכז אמוני עולמי יותר מאשר את אלמנט הבחירה הפרטיקולרי-לאומי.

גם בנבואה אחרת של ישעיהו מוצאים אנו חזון נשגב ביחס לגרים, הנלווים:

​

(ג) וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: ס

(ד) כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי:

(ה) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת:

(ו) וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי:

(ז) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:

(ח) נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו:

(ישעיהו נו, ג-ח)

​

בני הנכר הנלווים על ה' מתוארים ככאלה שיש להם חלק בה' ובשבת כיום אוניברסלי, כמתואר בעשרת הדיברות שבספר שמות, ובית המקדש נועד להיות בחזונו של ישעיהו בית תפילה לכל העמים.

כמו ישעיהו, גם זכריה בימי בית שני מנבא נבואות אחרית הימים הרואות כשאיפה התקבצות של אומות העולם להילוות אל ה':

​

(יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה':

(טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְ-בָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ:

(טז) וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם:[3]

(זכריה ב, יד-טז)

​

כאמור, נבואות אלו לא נאמרו בחלל ריק. הנביאים ראו לנגד עיניהם את צמיחת הגאולה של שיבת ציון לצד תנועה מחודשת של עמים וקבוצות המתקרבים לישראל. נבואות אלו ככל הנראה משקפות גישה שפעלה בשטח לאור תפיסת החזון של התקרבות העמים לישראל, וניתן להצביע על דוגמאות מסוימות שמשקפות אותה.

ראשית, כפי שנראה להלן, תופעת נישואי תערובת עם שכניהם הנוכריים היתה תופעה שהיכתה שורש בישראל. מן הכתובים עולה שתופעה זו אפיינה יותר את העם שנשאר בארץ ולא גלה בגלות בבל מאשר את שבי הגולה שבאו עם זרובבל ועזרא[4]. דמויות כמו צרי יהודה ובנימין וטוביה העמוני מוצגות כנוכריות בספרי עזרא ונחמיה, אך ברור שמבחינתם היה רצון להיות שותפים בבניית בית המקדש[5]. כמו כן, אנו מוצאים שטוביה העמוני היה מחותן עם משפחתו של אלישיב הכהן (נחמיה יג, ד). אותו אלישיב הכהן גם נתן לטוביה לשכה בבית המקדש, אותה ביטל נחמיה (נחמיה יג, ד-ט). ניתן לראות שאותם בני אלישיב אשר לקחו חלק פעיל ונכבד בבניית החומה (שער ושני מגדלים באזור הצפוני ההרוס), אינם חתומים על האמנה שכללה ארבעה נושאים – נישואי תערובת, שבת, שביעית וענייני בית המקדש.

רמז לגישה זו אנו מוצאים גם בפרשנות חז"ל לביטוי "לבוש בגדים צואים" שנאמר בזכריה על יהושע הכהן בן התקופה:

​

ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה' וגו', וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'! [...] מאי טעמא איענש? - אמר רב פפא: שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן. שנאמר ויהושע היה לבש בגדים צואים, וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא, מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן.

(סנהדרין צג, א)

​

אם כן, אנו מוצאים רמזים לא מבוטלים לכך שהיה פלג מסוים בעם, שמן הדוגמאות לעיל נראה שנכון לזהותו עם יושבי הארץ שלא עלו בעלייתו של עזרא, שלא ראה פסול בהתקרבות של הנוכרים לעם ישראל והצטרפותם לאמונתו. כפי שנראה בפרקים הבאים, גישה זו נתקלה בהתנגדות חריפה מצד עזרא ונחמיה שעמדו בראש הנהגת בני הגולה השבים מבבל ארצה.

​​